הַמְנוּדֶּה לָרַב מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד. הַמְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. הַמְנודֶּה לָאַב בֵּית דִּין מְנוּדֶּה לַחָכָם. הַמְנודֶּה לַחָכָם אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָאַב בֵּית דִּין. הַמְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא מְנודֶּה לְכָל אָדָם. עַד כְּדוֹן חָכָם שֶׁנִּידֶּה. וַאֲפִילוּ חָבֵר שֶׁנִּידֶּה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. חָדָא אַמְהָא מִן דְּבַר פָּטָא הֶווָת עָֽבְרָה קוֹמֵי חָדָא כְנִישָׁא. חֲמַת חַד סְפַר מָחִי לְחַד מֵיינוֹק יְתִיר מִן צוֹרְכֵיהּ. אָֽמְרָה לֵיהּ. יְהַוֵּי הַהוּא גוּבְרָא מֻחַרַם. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי אָחָא. אֲמַר לֵיהּ. צָרִיךְ אַתְּ חֲשַׁשׁ עַל נַפְשָׁךְ. הָדָא אָֽמְרָה. הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁלֹּא כְשׁוּרָה צָרִיךְ נִידּוּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה מְעַייְנֵי תֵינִין בְּבַרְבַּרִית. אֲתוֹן לִיסְטַיָּא וְגָֽנְבוּן מִינְהוֹן בַּלַּיִלִיָא. וּבְסוֹפָא אַרְגַּשׁ בְּהוֹן. אֲמַר לוֹן. לִיהֲווֹן אִילֵּין עַמָּא מֻחַרַמִין. אָֽמְרוּן לֵיהּ. ייֵא הַהוּא גוּבְרָא מֻחֲרָם. חָשׁ עַל נַפְשֵׁיהּ. אָמַר. מָמוֹן אִינּוּן חַייָבִין לִי. דִּילְמָא נַפְשִׁן. נְפַק פֳרִי בַּתְרֵיהוֹן. אֲמַר לוֹן. שָׁרוּן לִי. אָֽמְרוּן לֵיהּ. שָׁרִי לוֹן וַנָן שֶׁרֵיי לָךְ. הָדָא אָֽמְרָה. הַמְנַדֶּה אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְנִידֶּה אוֹתוֹ נִידּוּיוֹ נִידּוּי.
Pnei Moshe (non traduit)
הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך. נידוי ונידה אותו זה האחר נידויו נידוי ושמעינן נמי שאף על פי כן נידויו ג''כ נידוי מדאמרו לו שרי לן ואנן שריין לך והלא לא היו חייבין נידוי ור''ל בעצמו הודה להן בכך ומדבקשו ממנו להתיר להן ש''מ דאם נידו אף על דבר שא''יצ נידוי אפי' הכי הוי נידוי וצריך התרה:
הוי מעייני תינין. היה שומר התאנים שלא יגנבו במקום ברברית חש על נפשיה ריש לקיש ואמר הדין עמהם ממון הן חייבין וכי נפשות חייבין הן ויצא ורץ אחריהן וכו':
הדא אמרה וכו'. ומי שמנדה על כך נידויו נידוי:
ואפי' חבר שנידה. אם הוי נידוי נישמעינה וכו'. חד סיפר מלמד תינוקות הכה לתינוק אחד יותר מכדי צרכו וכחו וכו' וחששו אף להחרם דהאי אמתא מפני שהיא דבר שלא כשורה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. אֶת מִי נִידּוּ. אֶלְעָזָר בֶּן הַנָּד שֶׁפִּיקְפֵּק בְּטָהֳרַת הַיָּדָיִם. הָדָא אָֽמְרָה. הַמְפַקְפֶּק בְּדָּבָר אֲפִילוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים צָרִיךְ נִידּוּי. תַּמָּן תַּנִּינָן. דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ. מָהוּ דִּכְמָה. דִּכְווָתְהּ. נִידּוּהוּ וָמֵת בְּנִידּוּיוֹ וְסָֽקְלוּ בֵית דִּין אֲרוֹנוֹ. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל הַמְנוּדֶּה וּמֵת סוֹקְלִין אֲרוֹנוֹ. הָדָא אָֽמְרָה. הַמְבַזֶּה זָקֵן אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה צָרִיךְ נִידּוּי. בְּיוֹמוֹי דֵרִבִּי זְעוּרָה הֲווֹן מְרַחַקִּין וּמְקָֽרְבִין. אָמַר לָהֶן 11a [רִבִּי] לָא. הַשְׁתָּא מְרַחַקִּין וְהַשְׁתָּא מְקָֽרְבִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. חָֽזְרוּ וְנִמְנוּ. לִכְשֶׁיַּחֲזוֹר בּוֹ יְהוּ מְקָֽרְבִין אוֹתוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
וא''ל. להן ר' אילא וכי השתא מרחקין והשתא מיד מקרבין וחזרו ונמנו וכו':
הוון מרחקין. מנדין ומקרבין מתירין מיד:
תני תודוס וכו'. לעיל בפ''ב דביצה. תמן תנינן. בפ''ה דעדיות. וקתני נמי שם דעקביא בן מהללאל השיב על מה שאמרו מעשה בשמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת ואמר דוגמא השקוה ומהו דוגמא דכוותה היו ועל שבאו מבני גרים:
תמן תנינן. בפ''ק דר''ה:
בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי יִרְמְיָה אֲתַת עַקָּא עַל טִיבֵּרַייָאֵי. שָׁלַח בָּעֵי מְנַרְתָּא דְכַסְפָּא גַבֵּי רִבִּי יַעֲקֹב בֵּירִבִּי בּוּן. שָׁלַח אָמַר לֵיהּ. אַדַּיִין לֹא שָׁב יִרְמְיָה מֵרָעָתוֹ. וּבִיקֵּשׁ לְנַדּוֹתוֹ. וַהֲוָה רִבִּי חִייָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יְצְחָק עֲטוֹשִׁיָּא יְתִיב תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ. שָׂמַעְתִּי שֶׁאֵין מְנַדִּין זָקֵן אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְיָרָבְעַם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו. אָמַר לֵיהּ. דִּכְמָה הִשְׁקוּהָ. וּכְיָרָבְעַם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו עָשָׂה. וְנַדּוּן אִילֵּין לָאִילֵּין. וְחָשׁוּן אִילֵּין עַל אִילֵּין וְצָֽרְכוּן מִשְׁתַּרְייָא אִילֵּין מִן אִילֵּין.
Pnei Moshe (non traduit)
אתת עקא. צרה וגזרת המלכות בעלילה והיו צריכין לממון ושלח ר' ירמיה ורצה מנורת כסף אחת אצל ר' יעקב בר בון וחרה ליה ושלח אמר ליה וכו' וביקש לנדותו על שביזה אותו בדבריו והוה ר''ח בריה דר' יצחק שם וא''ל וכו' וא''ל ר' ירמיה והלא שנינו דוגמא השקוה כדלעיל ונידו על כך וכי כירבעם בן נבט וחביריו עשה ואעפ''כ נידו אותו על שהיה מבזה בדברים וכך היה שנידו אלו לאלו וחששו אלו על אלו והיו צריכין התרה אלו מן אלו:
מִי מַתִּיר. לֹא כֵן תַּנֵּי. מֵת אֶחָד מִמְּנַדָּיו אֵין מַתִּירִין לוֹ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַבָּשִׂיא מַתִּיר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שְׁמֵּת אֶחָד מִמְּנַדָּיו וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִוֵי. הָדָא דַתְּ אֲמַר בְּשֶׁאֵין שָׁם נָשִׂיא. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם נָשִׂיא הַבָּשִׂיא מַתִּיר. וְקָמַת מַה דְאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. בְּשֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת. נִמְנוּ בְּאוּשָׁא שֶׁלֹּא לְנַדּוֹת זָקֵן. וָאַתְייָא כַיי דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. זָקֵן שֶׁאִירָע בּוֹ דָּבָר אֵינוֹ מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ. הִיכָּבֵד וְשֵׁ֣ב בְּבֵיתֶ֔ךָ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבַּיי בְּשֵׁם רִבִּי אָחָא. זָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מַחְמַת אוֹנְסוֹ נוֹהֲגִין בּוֹ קְדוּשַּׁת אָרוֹן. רִבִּי אָחָא רִבִּי תַנְחוּם רִבִּי חִייָה בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זָקֵן שֶׁנִּידֶּה לְצוֹרֵךְ עַצְמוֹ אֲפִילוּ כַהֲלָכָה אֵין נִידּוּיוֹ נִידּוּי.
Pnei Moshe (non traduit)
ולא התירו לו. ופריך ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי וכו' והיה לו לילך אצל הנשיא ומדקאמר ר' יעקב בר אחא להאי מעשה משמע שלא מצאו לו תקנה. וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא וכו'. הכא במאי עסקינן לקיים דברי ר' יעקב דמיירי בשלא חזר בו ואינו מבקש לחזור אחר הנשיא שיתיר לו:
ולא כן תני וכו'. ואם לא היה מוצא אותן הוי כמת אחד ממנדיו ומאי תקנתא אלא כדר' יהושע בן לוי דאמר הדא דאת אמר וכו' וילך אצל הנשיא ויתירו:
מי מתיר. לזה שנידה שלא לצורך שחייב הוא בעצמו נידוי ואם השיב לו אדרבה כדרך שהשיבו לר''ל ואח''כ הלך לו ולא מצאו מי מתיר לזה ור''ל היא שרץ אחריהם ומצאם אבל אם לא היה מוצא אותם מה היה עושה:
תַּנֵּי. כָּל אֵילּוּ שֶׁאָֽמְרוּ. מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד. מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁלְאֵבֶל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אָסוּר. [וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מוּתָּר.] אָמַר רַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. מוּתָּר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם רֶגֶל. מָאן דְּאָמַר. אָסוּר. בְּשֶׁאֵין שָׁם רֶגֶל. מַתְנִיתָה פְלִיגָא על רַב חִסְדָּא. הֲרֵי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זֶה מֵיקַל בַּסַּכִּין וּבַמִּסְפֶּרֶת אֲבָל לֹא בַּמִּסְפַּרַיִים. וְיֵיעָשֶׂה אֵבֶל הַשֵּׁינִי אֶצֶל הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁהוּא אָנוּס וִיגַלַּח. הֲוֵי לֹא אִתְאֲמָרַת אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹד הָרֶגֶל. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי נִיחָא בְתוֹךְ שִׁבְעָה. בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים. הָתִיב רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִן. וְהָא תָאנֵי. אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁאָבֵל אָסוּר בָּהֶן כָּל שִׁבְעָה. אִם בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים הוּא אָסוּר בְּתוֹךְ שִׁבְעָה לֹא כָל שֶׁכֵּן. לֹא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אָבֵלִים. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהוּא מוּתָּר. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה. מָאן דְּאָמַר. אָסוּר. כְּדַרְכּוֹ בַּמִּסְפַּרַיִם.
Pnei Moshe (non traduit)
אמר רב מתניה מ''ד אסור כדרכו במספרים. לתרץ להא דלעיל קאי כלומר לא כהאי דרב חסדא שרצה לתרץ דמ''ד אסור כשאין שם רגל ואקשינן עלה מברייתא דהרי שתכפוהו אביליו ובעינא לשנויי דלא איתמר להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל ולא כשתכפוהו אביליו ועלה קא דייקינן מהאי ברייתא דשמחות דש''מ מדקתני תגלחת בתוך שבעה דלדיוקא היא משום דמיירי בשתכפוהו אביליו ולאשמועינן דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור הא בתוך שלשים מותר לגלח ואקשינן למ''ד אסור. לא תשני הכי כהאי דרב חסדא אלא תריץ הכי להא דלעיל דמ''ד אסור לגלח בתוך שלשים יום של אבל היינו כדרכו או במספרים שהן כתער בהא הוא דאסרו בתוך שלשים ומ''ד מותר במיקל בסכין ובמספרת גדולה הוא דמיירי ולא פליגי. יהשתא לא תיקשי מברייתא דתכפוהו אבליו דקתני מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים דהתם בתוך שבעה של אבילות השנייה הוא דמיירי ולא בשלשים וכדדייקינן מהאי ברייתא דשמחות דבתוך שלשים של אבילות שניה מותר לגלח הואיל ותכפוהו אבליו ולא אסרו כדרכו אלא בתוך שבעה של אבילות השנייה:
לא איתאמרת וכו'. מסקנת הקושיא היא דע''כ לא איתאמרת האי דתגלחת תוך שבעה אלא בשתכפוהו אבילות זה אחר זה ולדיוקא איצטריך דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור לגלח אבל בתוך שלשים מותר א''כ הדא אמרה שהוא מותר לגלח בשלשים בשתכפוהו אביליו וקשיא על מ''ד אסור:
התיב ר' חנניה חברון דרבנן. ג''כ על זה והא תני במסכת שמחות אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה וקחשיב התם תגלחת וקשיא אם בתוך שלשים הוא אסור לגלח בתוך שבעה לכ''ש ולמה ליה למיתניה תגלחת בשבעה:
בתוך שלשים. בתמיה אמאי נחמיר בתוך שלשים בתכפוהו אבליו:
ניחא בתוך שבעה. של אבילות השניה מסתברא היא לאסור גילוח:
הוי. ש''מ לא איתאמרת להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל שהיא מיד אחר האבילית בהא היא דהתירו לגלח בימי אבלו אבל לא בתכפוהו אבליו זה אחר זה:
מתניתא. ברייתא פליגא על רב חסדא דלדידיה גם בתכפוהו אביליו זה אחר זה נמי מותר לגלח והא תני הרי שתכפוהו וכו' מיקל שערו בסכין ובמספרת גדולה לחתוך שערות ארוכים אבל לא במספרים שהן כתער לגלח עד עיקרן ואמאי לא יגלח ממש ויעשה אבילות השנייה אצל הראשון כמי שהוא אנוס וכמו הרגל אחר האבל ויגלח:
אמר רב חסדא. ולא פליגי דמ''ד מותר בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם הרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול ומ''ד אסור בשאין שם רגל אחר ימי אבלו:
תני. בתוס' רפ''ב:
וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לֶחָכָם וְהוּתַּר. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁנִּשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל יְגַלַּח. אִם בְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל לֹא יְגַלַּח. אֶלָּא כִי אֲנָן קַייָמִין בְּשֶׁנִּשְׁאַל קוֹדֶם לָרֶגֶל וְלֹא מָֽצְאוּ פְתַח לְנִדְרוֹ אֶלָּא בַרֶגֶל. כְּהָדָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּרִבִּי לֹא מָֽצְאוּ פְתַח לְנִדְרוֹ עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִזִּקְנֵי הַגָּלִיל. וְאִית דְּאָֽמְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הֲוָה. 11b וַהֲוָה נְסִיב לֵיהּ מִן הָכָא וּמֵקִים לֵיהּ הָכָא. נְסִיב לֵיהּ מִן הָכָא וּמֵקִים לֵיהּ הָכָא. עַד דְּאַקִּימֵיהּ גַּו שִׁימְשָׁא מַפְלֵי מָאנוֹי. אָֽמְרוּן לֵיהּ. אִילּוּ הֲוִיתָה יֵדַע דְּהָדֵין סַבָּא עֲבַד לָךְ הָכֵין נְדַר הֲווִיתָה. אֲמַר לוֹן. לָא. וְשָׁרוּן לֵיהּ. וְלֵיהּ אָֽמְרִין. הָדָא מְנָן לָךְ. אֲמַר לוֹן. מְשָׁרֵת מֵאִיר הָיִיתִי בְּבָֽרְחוֹ שְׁנַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. מַקְלוֹ שֶׁלְרִבִּי מֵאִיר הָֽיְתָה בְיָדוֹ וְהִיא הָֽיְתָה מְלַמְּדָתוֹ דַעַת.
Pnei Moshe (non traduit)
ויש אומרים. שכך השיב מקלו של ר''מ היתה בידי להפלגת קדושתו ושבחו של ר''מ אמר כן. א''נ הכוונה משענתו של ר''מ הייתי שהיה נשען עליו תמיד ולמד ממנו:
בברחו שנים. בשנים שעברו הייתי משרת אצל ר' מא ולמדתי ממנו לעשות כן:
וליה. להזקן אמרין הדא מנא לך לעשות כן עד שיתחרט הנודר:
ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה זה הזקן והוה נסיב ליה מן הכא וכו' היה לוקח לר''ש ברבי ממקום זה והעמידו במקום אחר והיה חוקרו ודורשו אם ימצא לו איזה פתח עד שהעמידו במקום השמש והיה מעיין בבגדיו לפלותן מכנים וע''י כן היה ר''ש מצטער בעצמו שהיה עומד בשמש ונמאס עליו מעשה הזקן לנגד עיניו ואמרין ליה וכו' ומתוך כך נתחרט על נדרו ושרון ליה:
כהדא וכו'. כמו שאירע כך לרבי שמעון ברבי וגרסי' להא בפרק ט' דנדרים בהלכה א':
אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח. במועד דלאו אנוס היה דהו''ל לשאול קודם הרגל. אלא כי אנן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל. כלומר עד שבא אחד ממקום אחר במועד ומצא לו פתח לנדרו ואנוס הוה קודם הרגל:
אם בשנשאל קודם לרגל לא יגלח. כלומר לא יגלח במועד דהוה ליה לגלח מיד אחר שהתירו לו. ולפי הגי' דלעיל גבי מנודה אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח יש לגרוס נמי הכא כן יגלח כלומר יגלח מיד ואמאי התירו לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source